על מה כל הסיפור ?

סין היא כלכלה הנשלטת על ידי קומץ ולכן אינה חופשית בהגדרה.

היא איננה מבוססת על ערכים של חופש, צדק, משפט, תחרות ו/או הדדיות. אין GOOGLE בסין, אין FACEBOOK   בסין, אין YOUTUBE . אין שוק חופשי בהקשר סחר עולמי, הסינים מתחרים מול כל החברות בעולם מחוץ לסין ומקשים עד חוסמים כל תחרות של חברות לא סיניות בתוך סין. לא רק זה – הסינים משפיעים על שער החליפין שלהם בכדי לחזק את היצוא ולהקשות על היבוא, הסינים נותנים הלוואות ומענקים לחברות, מגבילים אחזקות זרות בחברות סיניות “ומעתיקים ידע לארוחת בוקר”.

האם העולם סובל מכך? לא בטוח, עד עכשיו העולם נהנה משפע של מוצרים זולים באופן מלאכותי ונהנה מלמכור לסינים המתעשרים מכל הבא ליד.

האם טראמפ צודק? חד משמעית כן. הסינים נהנים משוק חופשי מחוץ לסין ונהנים משוק לא חופשי בתוך סין נהנים פעמיים.

נניח לרגע בצד את סגנון העימות ואת אישיות האנשים. אנו מאמינים שטראמפ הוביל תהליך אמיתי של שינוי שהוא טוב לעולם כולו, יעודד מסחר, השקעות, יעודד הוגנות והדדיות. זה טוב לעולם וזה חשוב וטוב גם לסינים. הם באמת ניצלו את הנאיביות של העולם עד לטיפה האחרונה. זמן טוב גם לסינים להצטרף לשוק העולמי כשווה בין שווים, כמתחרה בין מתחרים.

טראמפ אינו חסיד אומות העולם, רחוק מכך – העילה המרכזית שלו למלחמת הסחר הינו הגירעון המסחרי בארה”ב. בקצרה, אמריקה מייבא סחורות בסך של 3.1 טריליון דולר אך מייצאת רק 2.5 טריליון, מה שמשאיר אותה עם גירעון שנתי של 621 מיליארד דולר. נוסף על כך, היבוא מסין ספציפית עומד על 17.3% מכלל היבוא בעוד היצוא אליה עומד רק על 4.8%, – משקלול המספרים ניווכח  ש-67% מהגירעון האמריקני, הכסף החסר, שייך לסינים. תרשמו – ההיסטוריה תציין את השלב הזה כשלב אשר כלכלת העולם קפצה קדימה בצורה משמעותית. כולנו נמשיך לקרוא אוסף של הפחדות ואיומים, רק את התהליך הזה כבר אי אפשר לעצור. מלחמת הסחר הזו תסתיים, במוקדם או במאוחר כי כלכלה מנצחת פוליטיקה.

רשימה מקוצרת מאוד של השתלשלות האירועים-

2017- ארה”ב מעלה טענות לפגיעה בביטחונה הלאומי בשל תנאי-סחר לא הוגנים מול סין- יבוא אלומיניום, יבוא פלדה ומדיניות ה’גנבה’ הטכנולוגית (פירוט בהמשך). שלוש ועדות חקירה מתחילות לעבוד.

2018/03/08- ועדות החקירה מאששות הטענות וממליצות לנשיא להעלות מכסים, טראמפ מקיים ומעלה את המכס על פלדה ואלומיניום, 25% ו-10% בהתאמה. המדינות היחידות הפטורות ממכס הן מקסיקו וקנדה.

2018/03/22- בשל טענות לפגיעה בכלכלתן, מוסיף טראמפ את המדינות הנ”ל לרשימת הפטור: אוסטרליה, ארגנטינה, ברזיל, קוריאה ואת כלל האיחוד האירופי. מסר חד וישיר לממשלה הסינית.

2018/04/01- סין בתגובה מעלה מכסים בשיעור של 10% עד 25% על 128 סוגי טובין מיובאים מאמריקה, ביניהן פירות ויין (פגיעה קשה לחקלאות האמריקנית).

2019- פגישות משא-ומתן, הלוך ושוב של ‘שביתות-נשק’ מסחריות, הקפאת המכסים והחזרתם, איומים אמריקנים על העלאות נוספות. מים רועשים בין שתי המעצמות הגדולות בעולם, אולם, היד עודנה נטויה.

אל לנו לשכוח כמה דברים חשובים בנוגע לסכסוך הזה:

קצת פוליטיקה

היריבות בין המעצמות לא נולדה אתמול- היא מושרשת בהוויית הלאומים מזה שתי מאות אחורה. מכפיית הסחר של מלחמות האופיום במאה ה-19, אליה הצטרפה ארה”ב בשביל רווח כלכלי, אל מלחמת קוריאה של שנות ה-50 של המאה ה-20 מול קים איל סונג ומאו דזה דונג. המלחמה אשר בראה את צפון-קוריאה ואת תאוריית ‘הדומינו הקומוניסטי’, זו אשר זרעה באמריקה את הפחד מפני התפשטות הקומוניזם בעולם והדחתה של ארה”ב מכס-מלכותה המסחרי, אותו הפחד שדחף את האמריקנים למלחמת ווייטנאם הארורה.

בין המעצמות שורר דם-רע. אל-לנו לטעות; מלחמת המוחות של הסחר טעונה ביותר. זוהי מלחמה על אגו לאומי, על פרצופו של המנהיג אל מול עמו, על מי היא באמת המעצמה הגדולה בעולם. כרגע, החיכוך בין המעצמות לא התגלע לכדי מלחמת-סחר כוללת וכנראה שאין זה רצונו של טראמפ, בהיותו איש-עסקים, הוא יודע שפגיעה בסחר החופשי הינה פגיעה בצמיחה בטווח הקצר על-אף זאת, הוא שש אלי קרב. למה?

טראמפ נוקט בעמדה מתגוננת, כלשונו; “מדינות חיצוניות מנצלות את ארה”ב בהיקף שלא היה מעולם”, וגם: “אנו לא יכולים להמשיך להרשות לסין לאנוס את המדינה שלנו, וזה מה שהם עושים!”. עמדות אלו הן שקנו לו את הכיסא במשרד-הסגלגל. עם כך, מה הוא רוצה להשיג בעזרת המכסים? ובכן, קולות. המטרה מס’ 1 של כל פוליטיקאי, אולם, לא ניתן לפטור את המהלך כולו בכך. טראמפ רוצה כמה דברים- כולם, על-פיו כמובן, על מנת לשמור על האזרח האמריקני העובד והפגוע, והן:

-להגן על משרות תעשייתיות בתוך ארה”ב.

-לחזק את הכלכלה האמריקנית.

-להעניש את התחרות ה”אי-שוויונית” של סין.

כוונותיו של טראמפ ברורות, אך התוצאות…

האמת היא, שוק העבודה האמריקני לא ידע ימים יפים יותר.

אחוז האבטלה עומד על כ-4%, יתרה מכך, שוק העבודה בארה”ב מתחיל לחסור בדבר מה מאוד חיוני: עובדים. הערכות אומרות שללא שינוי במדיניות ההגירה וללא קריסה כלכלית- צפויות בעוד 10 שנים קרוב ל-8 מיליון משרות פנויות באמריקה. כבר עכשיו מדינות כמו וויסקונסין, בעלות 3% אבטלה, מפרסמות מודעות במדינות שכנות במטרה למשוך עובדים למפעל חדש של ענקית הטכנולוגיה הטיוואנית Foxconn שנפתח בשטחה. ומה עם הסקטור התעשייתי של שוק העבודה? נכון, כיום מועסקים בו משמעותית פחות עובדים מלפני עשור, אולם, פריון העבודה עולה פלאים. ניקח כדוגמא את תעשיית הפלדה, זו ה”מאוימת” ע”י סין. ארה”ב מייצרת כ70% מהפלדה שהיא צורכת, בעוד סין אינה אפילו בין עשר המדינות הגדולות המייצאות פלדה. נכון, שיעור התעסוקה בתעשיית הפלדה אכן ירד בחצי לעומת לפני עשור, אך האם זו אשמתה של סין או של הכלכלה הגלובלית? לא. פריון העבודה הנוסק ושיעור התעסוקה היורד הינם ‘אשמתה’ של אחת ויחידה, הטכנולוגיה. אם רק נסתכל בהפחתה של משרות תעשייתיות, המצב נדמה רע, אך בראייה כללית, בארצות הברית של היום יש יותר משרות מבכל זמן אחר בהיסטוריה. אותו גירעון-מסחרי ‘עצום’ מהווה רק כ3% מהתל”ג של ארה”ב ומאז 2006 (אז עמד על כ5.5% מהתל”ג) הוא רק הולך ומצטמצם.

והסינים?

סין מעצמה ולמעצמות יש תסביכים לא פשוטים: כח, אגו, שליטה וכבוד מתערבבים להם בהרבה מאוד החלטות. נוסיף על כך שלטון המאוים תמיד על ידי “רצון העם לדמוקרטיה”, וקיבלנו מפלצת רב ראשית. השלב הראשון של המפלצת הצליח, האכלת כלל התושבים ופיתוח כלכלה שתומכת בכמות האזרחים שעברו זה לא מזמן מאזורי החושך אל אזורי האור. לכן, השלב הבא הוא השתלבות הכלכלה הסינים בשוק החופשי! זה אינו שלב קל אבל הוא כבר החל, ורגע לפני שנסיים בואו נלמד קצת על השאיפות הסיניות שנסללות בימים אלו:

הכירו את יוזמת ‘החגורה והדרך’ פרויקט התשתית השאפתני ביותר בהיסטוריה המודרנית:

 

 

 

 

 

 

כינויה של היוזמה הינו “דרך המשי החדשה”, תפקידה- סלילה מחודשת של תשתיות במטרה לשנות את נתיבי הסחר הגלובליים ולהקל על כניסה ויציאה של סחורות מסין. שווי עלות הפרויקט מוערך ב4-8 טריליון דולר. מתוכננת דרך יבשתית מחולקת לשישה מסדרונות שיצאו מסין אל אירופה ושאר אסיה, ביניהן, מסילת רכבת המחברת את הקצה המזרחי של סין עם לונדון, צינורות גז מהים הכספי עד לסין ומערכת רכבות מהירה לכל אורכה ורוחבה של דרום-מזרח אסיה. הדרך הימית המתוכננת הינה מקבץ של נמלים אשר יחברו את סין לאפריקה ולאירופה. לאורך הדרך מתוכננות מזקקות-נפט, פארקים-תעשייתיים, תחנות-כוח ומכרות. כל זאת על-מנת להקל על העולם לסחור עם סין. 60 מדינות כבר חתמו על ההסכמים, ביניהן תאילנד, אינדונזיה, רוסיה, ועוד שלל מדינות נחלשות, כגון פקיסטן, אשר קיבלה הלוואה נכבדת לפיתוח נמל בתחומה. פקיסטן, בשל מצבה הכלכלי הזוועתי, כנראה לא תצליח להחזיר את ההלוואה, בשל-כך הציעו הסינים פתרון. החכרת הנמל והפעלתו ל-99 שנים. ניתן לראות שסין עושה את כל המאמצים כדי לפתח את עסקיה הבינלאומיים, היא מציעה השקעות למקומות בעולם שהמערב לא רוצה להסתכן בהן. לעומת המערב, היא עושה זאת בתנאים גמישים וללא הרבה בירוקרטיה.

אז מה קורה עכשיו?

מחקרים מוכיחים דבר פשוט, פגיעה בהסכמי-סחר, קרי מכסים, מלחמת-סחר, פוגעת בכלכלות הנאבקות ומפחיתה את הצמיחה. הדאו-ג’ונס איבד 1,800 נקודות מאז תחילת הסכסוך בינואר 2018. הצפי הגדול ביותר לפגיעה הוא בתחומים התעשייתיים ובתחומים המסתמכים על יבוא/יצוא (חקלאות, רכב, סחורה טכנולוגית) אך גם חברות גדולות במשק שאין להן קשר ישיר לעליית המכסים חוטפות את ההדף. ניקח לדוגמא את Baidu (טיקר: BIDU) ‘גוגל-הסינית’, ענקית האינטרנט אשר מנוע החיפוש שלה ממוקם מס’ 4 (אחרי גוגל, יו-טיוב ופייסבוק) באתרים הפופולריים בעולם, צנחה מנפח שוק של 100B$ ל40B$ תוך פחות מ-12 חודשים. חברת עתק, אשר לאורך כל רבעון מאז ההנפקה ב- 2005 מציגה רווחים וגידול, נחתכת במחי-יד פוליטי שאין לה שליטה עליו, על-אף ההצלחות שלה (גידול במספר המשתמשים ל1.1B, רווחיות של 3.16B$ לרבעון הראשון של 2019, עלייה של 15% אל מול שנה שעברה). Baidu אינה היחידה, שלל רב של פירמות סיניות חזקות קיבלו מהלומה שהנחיתה את מחיר המניות לשפל חסר תקדים; ענקית ההחזקות Tencent, הקמעונאית AliBaba, רשת הסטרימינג החברתית המבטיחה YY, כולן חטפו ירידה ניכרת בתחילת 2018 אך עם זאת, כולן מתאוששות בקצב ראוי להערכה. הצפי הוא חזרה מלאה לנפח השוק שהיה להן לפני המשבר, הוסיפו לזאת את תוכניות הגידול הקולוסליות של הרפובליקה העממית והתוצאה ברורה; חלון הזמן הנוכחי הינו עיתוי זול משמעותית להשקעה רוחבית ומפוזרת בדרקון הסיני, כזו המסוגלת להניב תשואה מרהיבה, בייחוד בטווח הרחוק.